המבחן המשותף

הגעתי בבוקר לכיתה. היום יש מבחן חשוב בביולוגיה לכיתת החינוך שלי, כולם בלחץ.

האמת שמדובר בחצי כיתה , החצי השני קיבל פטור בגלל שהם עסוקים בהפקת האמנות שלהם, אני מאד שמח בשבילם – יש להם הזדמנות להשקיע ולהתמסר לתהליך שנותן להם אפשרות ליצור ולהתבטא מול קהל, לעשות את הדבר עצמו, לא להיבחן עליו אלא לעשות אותו. עדיף בהרבה מלהיבחן על "חומר" בביולוגיה, כלומר להימדד על זיכרון של פריטי ידע, כאילו יש להם ממשות ומשמעות בלתי תלויה בעולם האמיתי.

בכל אופן – הגעתי לכיתה. התלמידים מחכים, כולם התכוננו למבחן ונרגשים לקראתו, יש כל מיני סוגים של רגשות, אחת מתרגשת כי היא מלאה במידע עד כדי להתפוצץ והיא מצפה לרגע שתוכל לשחרר הכל על הדף.. אחרת חרדה מהעתיד לבוא – האם גם הפעם היא לא תצליח לענות נכון על השאלות? וזה לא שהיא לא לומדת ומשקיעה שעות… אחד אחר מתפלל שלא יהיו שאלות על פרק ד' כי לא הספיק ללמוד אותו עד הסוף,  אחד לחוץ מאד פשוט כי יש סביבו אנשים לחוצים וזה מדביק גם אותו וכן הלאה..

לחץ זאת תכונה מדבקת. כיתה לפני מבחן הופכת למין להקה של חיות מאויימות,  אחד מדביק את השני ברגש הזה עד שבסוף גם היצורים האדישים ביותר נהפכים לתזזיתיים, מרוגשים, קצרי רוח וחסרי מנוח – רק מחפשים את הפורקן של אחרי המבחן. להיפתר כבר מהאנרגיה הזאת ! כל הכיתה כמו עדר כבשים במלכודת מתרוצצת מצד לצד בתחושות מבוהלות.

זה לא נעים כל כך. מה עוד שבדרך כלל במצבים הללו חסרה תחושת הסולידריות… זה לא מרגיש כמו קבוצה שעובדת ביחד על מנת להסיר את האיום אלא כמו אנדרלמוסיה חברתית חסרת אונים  ומבולבלת.

הכנתי בבית את המבחן. אני לא מאמין בו. כבר הרבה זמן שאני חווה סלידה משיטת המדידה הזו.

אני מרגיש שאני שותף ליצירת עיוות לא בריא בהתפתחות האינטלקטואלית והרגשית של התלמידים.

אני חש את ההתרגשות שלהם ומרגיש בעצמי את הדחף הלא בריא הזה שמעורבים בו כל כך הרבה פחדים וחוסר בטחון לצד יהירות וגאווה, הפחד ולצידו התחרותיות שולטים במעשה חינוכי מהסוג הזה.

ולשם מה? מה בדיוק אני עושה כאן? אני לא מאמין בשיטה הזו. לא רוצה למדוד ולמיין אותם ככה, לסדר אותם בעקומת פעמון יפה. את החזקים, הבינוניים והחלשים…. לא רוצה לשתף עם זה פעולה יותר. אני חייב לשמור על האינטגריטי של עצמי כמורה ומחנך.

משהו שמתבשל כבר זמן רב פוקע בי.

אני לא הולך לעשות להם מבחן רגיל, נמאס לי.

נעמד מולם בשקט ומתבונן בהם, הם קולטים מהר את ההרהור שלי ודממה מתפשטת בכיתה.

מכאן אני מאלתר.

אני אוהב לאלתר. זה חי וקשוב לרגע הנוכחי.

"יש לי כאן את המבחנים שלכם" אני מציג את ערימת הניירות.

"חיברתי לכם מבחן מאתגר, יש כאן עותק לכל אחד, אבל אני רוצה לשאול אתכם משהו."

"אני רוצה שננסה משהו חדש. אבל רק אם תסכימו אז נלך על זה ביחד"

"אפשר לעשות את המבחן הזה בצורה המסורתית הרגילה אבל אני מוכן גם לתת לכם היום אפשרות לעשות את המבחן הזה ביחד כקבוצה."

אני מחכה שיפנימו ומהר מאד המצב הרגשי המעורער שלהם מתרגם להמולה של הערות ושאלות וקריאות שמחה מעורבבות בזעף ודחייה

"שששש…אני רוצה להסביר רגע .. תראו – מה שזה אומר מבחינתי זה שאתם תקבלו טופס אחד של המבחן ותגישו לי אותו לאחר  45 דקות ביחד כקבוצה.  תוכלו לפתור אותו באיזה אופן שתרצו ובלבד שתגישו אותו בשם כולכם בסוף השיעור. אתם כולכם תקבלו ביחד את הציון על הטופס הזה."

"זו מין עבודה משותפת כזאת שלכולכם יש אחריות עליה."

"מה אתם אומרים?"

"רגע לא כולם בבת אחת ! בהצבעה… כן ליאור,"

"אני חושבת שזה ממש לא פייר ולא הוגן שכולם ביחד יקבלו את אותו ציון, אם מישהו למד טוב למבחן והוא יודע לענות על השאלות זה לא פיירי שמישהו אחר שלא למד יקבל את אותו ציון"

קריאות ביניים מתנגדות להערה של אור אך יש גם כמה שמגינים על הטענה שלה ומתפתח ויכוח.

אחד אחד בבקשה – מי רוצה להתייחס ולהגיד את דעתו? בבקשה איתי

"אני חושב שכדאי לנסות – אם מישהו למד יותר הוא יוכל לעזור לאלה שפחות מבינים את החומר, זה לא רע, מקסימום כולם ירוויחו מזה. אני חושב שצריכים להיות לא אגואיסטים בקטע הזה".

הדיון ממשיך עוד קצת וטיעונים מעניינים עולים לכאן ולכאן. רב הכיתה רוצה במבחן המשותף – זה מרגיש להם בטוח יותר ומפרק את החרדה והחשש מההתמודדות האנדיווידואלית, את חלקם זה אפילו ממש מדליק הרעיון של עבודה משותפת.

אני ניגש אל התלמידים המעטים (הכי טובים בכיתה) שנראים עדיין מרוגזים על העניין ומשדל אותם להסכים לנסיון , מזדהה עם התחושות שלהם אך מעודד אותם להעיז לנסות משהו חדש ויצירתי , אני מנסה לפנות לכל אחד דרך השפה שמדברת אליו ודרך הנושאים שחשובים לו.

לבסוף אני מעמיד את העניין להחלטת הכיתה, כלומר אני מוודא שאין התנגדויות עקרוניות להמשיך עם המהלך.

היות שאני אלתרתי את כל העניין ושזה בא להם בהפתעה, אני באמת מתכוון לבצע מבחן רגיל אם תהיה התנגדות עקבית.

הלחץ של הכיתה והדיון שהתרחש מפרקים את ההתנגדויות והכיתה מסכימה ובשלה לאמץ את הניסיון הפדגוגי…

התרגשות חיובית מתחילה בכיתה. התרגשות של אתגר משותף שיש תחושה שאפשר לעמוד בו. משימה מאתגרת שתקבל פידבק ענייני כלומר הם נבחנים עליה. יש להם מוטיבציה חזקה לקבל ציון גבוה ויש להם נכונות מלאה לשתף פעולה עם חוקי המשחק החדשים.

אני נותן להם את העותק , מגדיר זמן לסיום, מאחל להם בהצלחה ויוצא מהכיתה.

לאחר 10 דק' אני חוזר.

הם יושבים במעגל גדול ומנסים לענות ביחד על השאלות. אני צופה מהצד בדינמיקה ומתרשם עמוקות. הם ממש מנסים לעבוד ביחד כך שכל אחד יוכל להגיד את דעתו ושהם יסכימו על התשובות הנכונות לכל שאלה. חש גאווה שהם יודעים לתפקד באופן כל כך בוגר ומשתף. כולם מעורבים בתהליך. כמובן שיש דומיננטיים יותר ופחות וכאלה שתופסים תפקידים של הנהגה אבל יש על כך דיון ער ודינאמי וניכר שמבחינה רגשית כולם מעורבים בסיטואציה החדשה והמעניינת שנוצרה.

לאחר מספר דקות אני מתערב, נותן להם פידבק חיובי על אופן ניהול הדיון בניהם ומסב את תשומת ליבם לזמן שנשאר להם, אני מציע להם להתחלק למספר קבוצות קטנות על מנת להיות יותר יעילים ולהצליח לעמוד במשימה בזמן הנתון.

 הם מקבלים את ההצעה ומתארגנים במהירות בשתי קבוצות ומחלקים ביניהם את העבודה.

פתאום  נוצרו באופן ספונטאני עוד מספר תפקידים – אחד שמסנכרן בין הקבוצות , אחת שכותבת את העותק המשותף, אחד שאחראי על הזמנים וקצב ההתקדמות…

 העבודה שלהם מרשימה ואני באמת מתפעל מכך. הם עולים על הציפיות שלי.  הכי מרגש זה לחוש בשינוי האווירה, אף פעם לא ראיתי אותם מתנהגים ככה ועובדים בכזאת צורה: כולם מעורבים מאד, כולם מרוכזים וממוקדים במשימה, כולם רוצים לתרום לביצוע מיטבי שלה, כולם מחוברים למשהו שהוא מעט גדול מהם אך שעדיין יש להם השפעה ישירה עליו. נוצר קסם. הכיתה לומדת ועובדת, התלמידים משתפים ועוזרים אחד לשני, ואני רק צופה מהצד… הם אפילו לא באים אליי עם שאלות כי הם עונים לעצמם.

 הדקות האחרונות מגיעות והם מארגנים את טופס ההגשה, , כולם חותמים על הטופס במעין טקס רשמי מאולתר, הם מגישים בהתרגשות.

 Justice-League-Team-Art

אני והם שמחים מההתנסות שהם עברו. זו הייתה חוויה חיובית מאד עבורם.

התגובות מבחוץ לא מאחרות לבוא.. בערב הורים שולחים לי הודעות סמס ובה מתארים תחושה של התרוממות רוח אצל התלמידים מהחוויה שעברו היום בכיתה…

בימים הבאים הכיתות המקבילות מבקשות ממני שאעשה להם גם מבחן משותף..

למרות שאני רוצה, בחודשים הבאים אני לא מצליח לעשות זאת שוב, הכיתות האחרות מגיעות בתצורה המלאה שלהן – כמעט 40 תלמידים ואני לא רואה דרך טובה לקיים את המבחן המשותף באופן שיכול להצליח.

אגב. הם הצליחו במבחן. כל חצי הכיתה קיבלה 96 במבחן השיתופי וזה נכנס להם לתעודה. (ביני לבין עצמי החלטתי מראש שלא אתן להם להיכשל במבחן ושאם הם לא יעמדו במשימה הם לא ישלמו על כך מחיר)

יצאתי "לסיבוב"  של עיבוד החוויה עם חברי המורים ובשנה שלאחר מכן ערכתי עוד מבחנים משותפים, ניסיתי לשפר ולהתמקצע בפרקטיקה הזו.  בניסויים הבאים הכנתי את התלמידים מראש לרעיון, בניתי מבחנים מיוחדים לצורך העניין, עם ריבוי ומגוון משימות ואתגר אינטלקטואלי וארגוני גבוהה יותר.  תוספת חשובה ומהותית הייתה כאשר התחלתי לקיים את המבחנים המשותפים עם חומר פתוח, בכך אני מנטרל את הצורך לזכור פרטים ומאפשר להתרכז בלימוד להבנה והתמצאות במאגרי המידע. תפנית נוספת התרחשה כשהתחלתי לקיים את המבחנים בקבוצות קטנות כלומר מבחנים שיתופיים עם חומר פתוח בקבוצות של 2-3 תלמידים. כך כל אחד בא לידי ביטוי באופן מלא יותר ועדיין הוא חלק מקבוצה שפועלת ביחד.

זה עובד נהדר. התלמידים חווים הצלחות, לומדים לעבוד בשיתוף ולהתנהל באופן משימתי יחד עם צוות, הם מאותגרים על ידי משימות שדורשות מהם להתמצא בתוך מאגרי ידע ולקיים חשיבה וניתוח ברמה מורכבת, וחווית המבחן הופכת מבחינתם להיות מעניינת ומהנה.

גם אני נהנה, אני מרגיש שהפרקטיקה הזו משרתת מטרות חינוכיות ראויות, אמנם גם בשיטה זו יש חסרונות ולכן לא הפסקתי עם השיטות המסורתיות יותר, אך אני בהחלט מוצא שהדבר מאזן קצת את אובססיית המדידה של כישורי האינדיווידואל לזכור פריטי ידע חסרי הקשר.

קיימות התנגשויות רבות בין הערכים שאותם מקדם המבחן המשותף לבין הערכים המסורתיים של מבחן אישי. זה עלול לשים את התלמידים במצבים בהם הם חשים סתירה באשר לציפייה מהם (ביחס למבחני הבגרות למשל) וזה עלול ליצור אנטגוניזם והתנגדות. הדרך לפרק את ההתנגדויות היא עדינה וארוכה. יש ללכת בה לאט לאט ובאופן שקשוב לתלמידים. יחד עם זאת על מנת לשמור על היושרה האישית שלי כמורה וכמחנך אני יודע שאין לי ברירה אלא לנסות וליצור בעצמי את השינוי אותו אני מייחל למערכת.

אשמח לתגובות

מודעות פרסומת

21 תגובות to “המבחן המשותף”

  1. עמי מטלון, עירוני ד' Says:

    באותה הרוח, גיליתי בסוף המחצית הראשונה שיש בכיתת החינוך שלי (ט'1, 41 תלמידים) פערים גדולים בין המצטיינים למתקשים. 16 תלמידים קיבלו הערת הצטיינות בעוד ל 10 היו 3 שליליים ויותר. כמו אצלך, בהחלטה של רגע, מול הכיתה בעת חלוקת התעודות, אמרתי שזה לא מקובל עלי, ושאני מכריז על המחצית השנייה כמחצית של ערבות הדדית. המטרה של כולם: אף שלילי לאף תלמיד באף מקצוע בסיום השנה. כולם חתמו על זה.
    מאז מדי שבוע אני מקצה שיעור אחד ללימוד עמיתים בקבוצות קטנות. בהתחלה אני חילקתי אותם לקבוצות, אבל אחרי שבועיים הם כבר באו לבד: "אני מלמד היום פיזיקה למבחן של מחר, מי רוצה להצטרף ?" הציע תלמיד אחד. "אני צריכה עזרה עם אוצר המילים בצרפתית, מי מתנדב ?" שאלה תלמידה אחרת.
    אינני יודע אם נעמוד במשימה שלנו בסוף השנה, אבל כל המורים המקצועיים (שרובם לא מודעים בכלל לתהליך) מציינים שיפור כללי בכיתה. והתלמידים ? הם לא מוכנים לוותר על השעה הזאת בשביל שום פעילות, ובעצמם מרחיבים אותה לשיעורים חופשיים. מדהים אותי כמה ברצינות הם לקחו את ההזדמנות הזאת.
    אין כמו אלתור.

  2. שרונה כהן Says:

    כל מסע גדול מתחיל בצעד אחד קטן.. נהנתי לקרוא ושמחה להפיץ..

  3. דויד דוניץ Says:

    ניסיון כן, יצירתי ואמיץ. כל הכבוד ממי, כן ירבו כאלה שיחשבו ויפעלו מחוץ לקונבנציה !
    דויד דוניץ

  4. יהונתן Says:

    יישר כוח!!! מקסים ומחזק את דברי דויד- צעד כן,יצירתי ואמיץ!!!

  5. Natalie Kamil Says:

    סיפור מלהיב, מלמד ונוסך השראה. מקווה להתנסות בכך בעצמי.
    *זאת* הוראה אמתית. הארה אמתית.
    תודה רבה על השיתוף.

  6. דלית Says:

    ניסיתי על תלמידי כיתות י שלי. אהבתי מאד. אתה גם באת לראות – איזו עבודת צוות מיוחדת הייתה שם. באמת כיף גדול. מתי שיזדמן לי – בטוח אעשה את זה שוב…

  7. Elena Arons Says:

    מדהים! מחזק מאוד. מדבר ישירות לליבי ולהתחבטויותיי. איך אוכל ליצור איתך, קשר, הכותב ? elenaarons@gmail.com

  8. אלונה ברוכמן Says:

    מעניין אותי לדעת איך נבנתה הבחינה? האם שאלות פתוחות? שאלות סגורות? ניתוח בעייה? הסקת מסקנות? אילו מיומנויות נבדקו? זיכרון? ידע? פתרון בעייה? דילמה? הבעת טיעונים??? האם מישהו בדק מחקרית? או סטטיסטית לפחות מה טוב יותר? או שאילו הן תחושות בטן של הכותב. אשמח לקצת יותר מידע. וכל הכבוד על היוזמה !!!

  9. המבחן המשותף | כיתה בפיתה Says:

    […] המבחן המשותף. […]

  10. kitabapita Says:

    היי! מאוד אהבתי ושיתפתי! רציתי לשאול – איך מרגישים עכשיו התלמידים הטובים ביותר, אלו שלא אהבו את הרעיון בהתחלה?

  11. גיא Says:

    לכל מי שקרא את המבחן המשותף ומאמין ביצירת חינוך חדש ודור חדש של נוער, זהו קול קורא! אני קורא לכם לעזור לנו, תנועת תרבות בקידום פרויקט ליצירת נוער אחר, מוביל ויוצר!
    http://www.headstart.co.il/project.aspx?id=2214

  12. visiontogether Says:

    זה מה שכתבתי בפייסבוק בשיתוף לפוסט חשוב שה: להתאהב בו, לשכפל אותו ולחבר אליו את הילדים שלנו. תודה, שרונה

  13. Anat Levi Says:

    קראתי היום את המאמר, בפעם הראשונה. והתחושה היא – כמה חבל שעכשיו חופש גדול ואני לא יכולה לפגוש את התלמידים ולבנות מבחן כזה עכשיו. הרעיון ניפלא כולל המבחנים בקבוצות קטנות. אהבתי מאד את הרעיון של עמי מטלון. ברשותכם, אני מאמצת.

  14. אמנון גלסנר Says:

    מורים כאלו צריכים לקבל את ההוקרה של מורה לחיים-אולי יותר מאלו שמצליחים להוביל את תלמידיהם להישגים במבחני המיצ"ב המגן והבגרות. כמובן מבלי לזלזל ביכולתם ובכישרונם של האחרונים לאמן ולאלף תלמידים להפיק את המקסימום מהסיטואציה הזו של מבחן. אבל כיוון שאני לא רואה בהשגת ההישגים האלו קנה מידה לשום דבר מלבד היכולת הזו של להתמודד עם מבחן כזה (לא לחשיבה, לא להבנה משמעותית של הדברים, לא ליכולת להשתמש בהם ואפילו לא לאפשרות לזכור אותם לטווח ארוך) אז זה פחות חשוב בעיני מאשר אתו מורה שמנסה לפתח את מה שהמורה המדובר ניסה דרך המבחן המשותף.

  15. miri Says:

    טוב, אותי היצירתיות, התעוזה וההומניות ריגשו עד דמעות אנשים כמוך צריכים לעמוד בראש המערכת העצובה הזו על מנת להפכה למשהו מלא שמחת חיים חיבור ולמידה משמעותית כפי שמגיע לילדים שלנו.

  16. עדה בקלצוק Says:

    מסקרן מאד ומאתגר.
    חושבת לנסות זאת

  17. רונית Says:

    אני חושבת שלמידת עמיתים היא למידה משמעותית ביותר לתלמידים, אני בטוחה שהתלמידים יזכרו את החומר הנלמד לשנים הבאות, בעידן של היום שהכל מגיע מוכן והידע זמין כל כך , אין לילדים אפשרות לשאול שאלות לפתח את החשיבה ולעשות הקשרים , למידה מסוג זה מאפשרת להם לפתח ולהתפתח כי משאילת שאלות ניתן ללמוד הכי טוב הייתי מוסיפה טיפול מעטפת גם עבודה עצמית והצגת תוצרים בפני המליאה שתשמש קב בקרה.

  18. מאיר Says:

    חידוד נדרש
    המבחן מנווט את הלמידה בדכ.
    אם ישנה אפשרות שמעטים יבחנו בשביל הרבים
    – מעטים ילמדו ויסמכו על "הגאון"
    מציע לשנות את היחס בין כמות ואיכות השאלות והזמן, כך בעבודה של ילד אחד אי אפשר להסתפק, מאידך כל אחד יכול לבחור לעצמו את הנישה המתאימה לו ועדיין להעזר זבז. לא ניסיתי נשמע מעניי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: